מתוך הרצאתה של מגדה על זכר השואה:

 

 

זכרוני הקשה ביותר הוא פרידתי מאבי ב1942 בפריז. לאחר שנעצרנו כיהודים על ידי 

משטרת צרפת החליטו הורי כי צריכים אנו לברוח וזאת בשני שלבים: לראשונה אמי, אחותי 

ואני ובשנית אבי, אחותי וסבתי. אנו הורדנו את הטלאי הצהוב המצביע על היותנו יהודים 

והלכנו לתחנת הרכבת בליווי אבי. בתחנה לא התחבקנו והתנשקנו כדי לא למשוך תשומת 

לב וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי.

 

נסענו לליון (עיר בצרפת) שהייתה בשטח הצרפתי החופשי, דהיינו לא כבושה על ידי הגרמנים.

גרנו בחדר קטן מאוד, ללא מים וללא שירותים. בגלל מצב קשה זה החליטה אמי לשלוח אותי

ואחותי למעון לילדים יהודים במקום שנקרא ויק-סיר-סר, אולם כבר למחרת נודע

לאמי כי הגרמנים מתכוננים לשלוח את הילדים מבית המקלט למחנות ההשמדה.

 

מיד הלכה אמי למשרד ודרשה לשלחנו בחזרה ולא היא תהרגם, ואמנם הם

שלחנו מיד חזרה לליון,לימים אכן נודע לנו כי כל הילדים במעון נשלחו למשרפות.

אמי החליטה אז כי חייבים אנו להתקרב לגבול שוויץ. נסענו למקום הנקרא אנסי משם

חיכינו כדי לעבור לשוויץ. לאחר כשבועיים מצאה אמי מבריח שהסכים להעבירנו ולקרבנו בלילה לגבול.

באחד הלילות הכניסנו למשאית מלאה בבקבוקי חומצה גפריתנית, ובשלב מסוים אמרו לנו ללכת

בכיוון מסוים. אנו הלכנו ופתאום שמענו צעקה "עצור". היה זה חייל שוויצרי שהעבירנו לתחנת משטרה.